האנושות התקדמה כאשר האדם פסק להיות צייד מלקט והפך להיות חקלאי.
חוקרים רבים מסכימים היום כי הגפן, לצד הזית והתאנה, היה מן הצמחים הראשונים שתורבתו.
יש בידינו הוכחות ארכיאולוגיות לייצור יין באזור גרוזיה כבר מלפני כ-8,000 שנה.
הוכחות לקיומה של תעשיית יין מפותחת היטב ישנם מבבל ומצרים מלפני כ-4,500 שנה.
אל העולם המערבי הגיע היין דרך המסחר הפניקי.
ראשית לכרתים, משם ליוון וממנה לרומא.
הלגיונות הרומאים, בצמאונם הגדול, נטעו כרמים ברחבי כל האימפריה ועם התרחבות האימפריה התפתחה ושגשגה לה תעשיית יין ברחבי כל אירופה.
במאה הראשונה לספירה היה מחירו של היין כה גבוה שאיכרים רבים העדיפו להרוס את יבוליהם ולנטוע גפנים במקום.
התופעה הייתה כה נרחבת עד שנוצר מחסור חמור בתבואה, ירקות ופירות, שהובילו את הקיסר דומיטיאנוס לפרסם צווים קיסריים הפוקדים לעקור את מחצית הכרמים ברחבי האימפריה ואסר על נטיעתם של כרמים חדשים.
עם נפילת האימפריה הרומית נמצא פטרון חדש לתעשיית היין – הכנסייה הקתולית.
בין כתלי מנזריה הרבים נשמר הידע הרב על ייצור יין שנצבר בכתבים העתיקים של חכמי יוון ורומא.
מנזרים רבים היו מתפרנסים מתעשיית היין והאפיפיורים של ימה"ב אף היו מחזיקים כמרים מומחים לדבר שינהלו עבורם את מרתפי היין של הוותיקן.
עם זא יש לציין כי היין לא היה נחלתו של האליטה בלבד.
גם העם היה נהנה משתיית יין ותרופות רבות של התקופה הושתתו על הוספת אבקות ומיני עשבים לכוס יין.
במקביל לעלייתה של תרבות היין באירופה, חלה ירידה של תרבות זו במזרח.
מוחמד אסר על מאמיני דרכו לשתות יין והכריז של שתיית יין כמעשה שטן.
עם זאת, המשיכו להשתמש ביין בתעשיית הקוסמטיקה והרפואה המזרחית.
במחצית השנייה של המאה ה-19 כמעט ונשמדה תעשיית היין באירופה.
טפיל הפילוקסרה היגר אל היבשת מחופי ארה"ב וזרע הרס וחורבן בכרמים רבים (בעיקר בצרפת).
אך כפי שקורה לעיתים, מעז יצא מתוק.
הידע והמומחיות הצרפתית ליין נפוצו ברחבי העולם (דוגמאות בולטת לכך היא תעשיית היין בצפון ספרד שיינותיה האדומים מזכירים את אלו של בורדו) וכך נתנה דחיפה משמעותית לתעשיית יינות האיכות ברחבי העולם.