קרוב לחוף תל אביבי מוכר, גרה סבתא שלי.
המטבח שלה, בשבילי הוא כמו מקדש ובשבילה הוא מקום בילוי,והיא גרה ממש לא רחוק מהשוק הסואן ומכל חלונות הבית עדיין רואים את הים (עד שיתרומם לו המגדל הענק שעכשיו נבנה).
בימי האביב ,המאוד לא יציבים, היו חלונות הבית נפרצים מהבריזה שהביאה עימה את ריח הים, והוילונות הלבנים שולחים זרועות רחוקות לתוככי החדר.
למרות השינויים שחלו בעיר עדיין בלילות השקטים תמיד אפשר לשמוע את רחש הגלים (וסירנה חולפת שמפריעה להתרכז).
בביקורי התכופים אצל סבתא, שעוד הייתי בגיל בית הספר היסודי, אם הייתי דופק בדלת הכניסה , לא היה סיכוי שאקבל תשובה.
הבית שלה הוא בית ארוך ארוך (לפחות לצעדים של ילד בן 8) אז בשביל להפתיע את סבתא, צריך להגיע מדלת המטבח.
הדלת הזו פונה לחצר אחורית גדולה ולא הכי מטופחת, אבל הריחות שנמלטים להם מהדלת לחוץ, גורמים לכמה שכנים של סבתא סחרחורות של רעב, ומספר חתולים כחושים ומזי רעב שמפטרלים סביב המדרגות המובילות לדלת המטבח.
מידי פעם אפשר היה לשמוע ממרחק את המלחמות של האריות הקטנים האלה על שארית דג טרי שהושלך לעברם.
סבתא שלי שהיתה מטופלת ב- 11 ילדים (באושר גדול) יודעת את המלאכה, כמויות אצלה זה עניין שבשגרה, עד היום שהיא מכינה חביתה חייבים לעצור אותה שלא יכנסו שם שתי תבניות בי, ושהסלט לא יכלול 5 ק"ג עגבניות, אבל עכשיו, ממש בפתח הפסח, ששבוע אחריו מתחילה המימונה, כמויות זה לא משהו שיש להגביל בו.
אם תעשו חשבון קטן 11 ילדים נשואים ועוד אי אילו צאצאים ובני צאצאים וחברים וחברות ומספר הולכי על ארבע (לא תינוקות), מדובר בשבט לא קטן, שלא לומר כפר קטן שמנסה לשווא להדחק לביתה של סבתא, פלא שהדלת תמיד פתוחה? (גם זו של המטבח).
בספירה האחרונה היו קרוב ל 5 תריסרים של נכדים, וזה היה בשלהי שנות השמונים.
לא ספרתי את הנינים ואת בני הנינים.
אז להכין לכמות כזו של אנשים המסוגלת לאכלס אולם חתונות קטן , בזה המומחיות של סבתא שלי.
בשביל להכין מופלטות בצאת חג הפסח השני עומלות 5 דודותיי החרוצות ועליהן מפקחת הסבתא, לא, היא לא צועקת עליהן (אם זה מפליא או לא) אבל מנווטת אותן ישירות למה שצריך ואיך.
"צריך הרבה מתוק – " היא אומרת, ספק לוחשת לעצמה ספק חושבת בקול רם (או שהיא סתם לא שומעת את עצמה).
אצל סבתא שלי, מתוק צריך להיות מתוק.
ואני לא חסיד גדול של מתוקים, אני אחרי קוביית שוקולד מריר שבע עד למחרת.
אבל שזה מגיע לסבתא זו האחרונה אמונה על הכנת דברי המתיקה, עוגיות מסוגים ומינים שונים, עם קוקוס ושקדים ובוטנים ואגוזים שהם מלך או לוז או פקאן או ברזילאי או כל דבר אחר והמרכיב הכי חשוב – סוכר, דבש והרבה.
וכמובן מרציפנם מכל מיני סוגים וצורות שהרכבתם עוברת בירושה מדור לדור.
אני באמת משתדל לא להזכיר את החמאה וכמויות השומן הנוטפות ומכתימות כל בגד לנצח נצחים - זכר "היינו אצל סבתא ואכלנו והוכתמנו (וגם הוחתמנו)".
אני חושב שזה החג היחידי שהאמהות של כולם , כאילו עשו דעה אחת, לא תשמעו אותן אומרות "- הסוכר יהרוס לך את השיניים", "- אתה זוכר את רופא השיניים שהיינו אצלו שבוע שעבר?– רוצה לחזור?" " – אחרי זה אל תבכה לי – כואב לי!" אלא פשוט מפנות את הדרך לשולחן, אני חושד שהן מנסות לאכול פחות וצריכות עזרה בחיסול השולחן ומטעמיו, שמא סבתא תפתח ברוטינה של " – למה לא אכלת מזה? ומזה? ואת זה טעמת? וזה אני רואה שלא אכלת, ואל תגידי שאת זה ניסית".
סבתא שלי היא אישה מרשימה, היא מדברת ברהיטות באותה להיטות, אבל שמדובר במתכון? להוציא ממנה מתכון זה הישג, כי היא, כמו סבתי השניה, תמיד תגיד "תשים ככה מזה, ועוד מזה, ותערבב, מה אני יודעת? הנה יצא!" זה בערך המתכון.
תגידו שזו לא תכונה של סבתא עולמית? כאילו עושות יד אחת מגיל מסוים ומפסיקות לתת מתכונים.
אז בשביל הבערך הזה שניסיתי לעקוב אחריו בדקדקנות אינסופית.
.
.
ולא הצלחתי.
אני חושב שכדאי שאתן משהו אחר כתוספת כשרה לפסח, תוכלו להכין אותו בקלי קלות, ובאותה הקלות לחסל.
אז המתכון הבא מוקדש בשבילה ובשביל האוכל הנפלא שלמדתי להכין בזכותה.
עוגיות דומדמניות רכיבים: 250 גרם שקדים טחונים 250 גרם אבקת סוכר מעט חלבון 2 כפות מחית תפוחי עץ (או כל פרי אחר לא נוזלי) 3 ביצים 2 חלמונים 2 כפות גדושות קמח תפוח אדמה 150 גרם חמאה נוזלית פושרת דומדמניות קפואות אופן הכנה:  מעבדים את אבקת הסוכר והשקדים הטחונים עם מעט חלבון במעבד מזון.
מוסיפים ביצים, חלמונים, מחית הפרי, קמח תפוח אדמה ומעבדים.
מייד בתום העיבוד להוסיף את החמאה בעדינות שלא יתיז.
מקררים מעט (חצי שעה במקרר) ומזליפים עם שקית זילוף למנז'טים קטנים (חד פעמי).
מקשטים בדומדמניות (אחת בכל עוגייה) ובוזקים אבקת סוכר ואופים בתנור בחום של 160 מעלות – 15 דק' או עד שמזהיב.
מקררים ובוזקים שוב אבקת סוכר.